מברכים ומחכים

הפרשה פותחת:  

וְהָיָ֣ה׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם 

וְשָׁמַר֩ ה׳ אֱ-לֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶֽת־הַבְּרִית֙ וְאֶת־הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ׃

קודם כל, מה פירוש עֵקֶב? 

האבן עזרא מסביר שלשון עֵקֶב הוא ״שכר באחרונה.״ זאת אומרת שכר שמגיע, לא מיד אלא אחרי זמן. שהשכר לא בא מיד מובן מההבטחות האוטופיות שקוראים בהמשך הפרשה—ברכות יבול ורחם, והסרה מוחלטת של שונאינו, וכו׳. אלו ברכות שלצערינו עוד לא התגשמו בִּמְלוֹאָם. 

השאלה, למה? למה עֵקֶב —באחרונה—ולא תיכף ומיד?

הרלב״ג עונה על זה בביאורו לחלק השני של הפסוק. שמה זאת אומרת, ״וְשָׁמַר֩ ה׳ אֱ-לֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶֽת־הַבְּרִית֙ וְאֶת־הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ״? מה המשמעות של ״וְשָׁמַר״? לדעת הרלב״ג, פירוש ״וְשָׁמַר״ הוא להמתין. זאת אומרת שבשכר קיום התורה, ה׳ ימתין/יחכה לתת השכר המובטח לבוא כתוצאה משמירת התורה שיהיה שמור אל העת היותר נאות.

מתי שיבוא—יש סכנה. עם כל ברכות הארץ המשובחת שהם באים לרשת ועם כל ההצלחות האמורות לבא, בא מכשול המחשבה ש״כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה״. לסכנה הזאת נתן לנו ה׳ תכסיס מאוד יעיל נגד המחשבה ההורסת הזו—מצות ברכת המזון.

כמובן, מצות ברכת המזון עובד כמזכיר. אוכלים ושבעים, ואז צריכים לזכור מקור הברכה. בסידור של הרב קוק שהעריך בנו, הרב צבי יהודה, יש פירוש נפלא שמסביר איך הברכות של ברכת המזון לא רק מזכירים לנו על מקור הברכה אלא גם מורים דרך להתגשמות של חלום היהדות וגם נחמה על האכזבה בעיכוב ההגשמה.

אני מנסה לסכם תמצית דבריו בקצרה. הרב מסביר שביהדות ״החוט החורז בכל דרכי התורה הוא קשר הכלל אל הפרטים״—זאת אומרת (אני חושב) שמהפרטים—דברים יותר בסיסיים וחומריים—עולים למעלה אל הכלל—דברים יותר נעלים רוחניים, שהם התכלית—כמו ״סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.״ 

כיצד? משה רבינו תקן ״ברכת הזן״ בשעה שירד להם המן. המטרה הראשונה בנתינן המן ובנוסח הברכה היה לתקן את מצבם החומרי—להעלות אותם מגסות הנאות בהמיות לאנשים המכירים מקור הברכה—״טובו הגדול.״

יהושע תקן ״ברכת הארץ״ כשנכנסו לארץ. ״ברכת הזן״ היה מרוכז על קיום הגוף הפרטי. ו״ברכת הארץ״ עולה מדרגה לקיום הגוף הכללי במקום שגוף הכלל—האומה—יכול להתקיים.

אלו כמו הנדבך הראשון בבניין. מכאן עולים למעלה לברכה השלישית. ״דוד ושלמה תקנו ״בונה ירושלים״—דוד תקן ״על ישראל עמך ועל ירושלים עירך״—על כינון הבירה שמאגד את העם בצורתה הרוחנית. ושלמה תקן ״על הבית הגדול והקדוש״—על בנין הבית שבו מתגשם המטרה העליונה של האומה—לא רק ידיעתם את ה׳, אלא כל העולם, ״למען דעת כל עמי הארץ כי ד׳ הוא הא-לוהים אין עוד״. 

אז מגיעים לברכה הרביעית. ״הטוב והמטיב ביבנה תקנוה, כנגד הרוגי ביתר״—זה, אומר הרב, נתקן נגד התייאשות. איך? כשאדם עושה השוואה בין המטרה העליונה ומצבינו השפל עלול להתייאש. אז תקנו ״הטוב והמטיב.״ 

׳הטוב׳ - שלא הסריחו, ׳והמטיב׳ - שניתנו לקבורה. 

כשתקוות עם ישראל לעצמאות ממלכתית אבדו בכיבוש ביתר, נשמרה צורת ההרוגים—סימן לדורות כשאנו נדכאים ונטולי כח עוד נשאר בנו, בלשון הרב, ״צורתינו הפרטית.״ 

ו״ניתנו לקבורה״—סימן שאנו בטוחים בתחיית רוח האומה, דוגמת הקבורה המורה שאנו בטוחים שה׳ מקיים אמונתו לישני עפר בתחיית המתים.

לסיכום: שכשאדם בא לשבת בשולחנו לאכול, ומרגיש שביעות הגוף, התורה מחייבו להתבונן בהתלותו בברכת ה׳. אז עולים מדרגה אחר מדרגה לראות ולהגשים את יעוד הגדול של האומה, שכל אומות העולם יידעו ויברכו את השם הגדול. ואע״פ שרק ״עֵקֶב״, אחרי זמן ממושך יתגשם ציפיתינו, אל לנו להתייאש—כי עוד אנחנו מסוגלים להודות לה׳ שזן את העולם כולו בטובו—וזה ההתחלה וגם המטרה. 

כמו שכתוב בסוף ההלל הגדול:

נֹתֵ֣ן לֶ֭חֶם לְכָל־בָּשָׂ֑ר כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

ה֭וֹדוּ לְאֵ֣-ל הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ: