I just came across this תשובה in ר' דוד צבי הופמן's, David Zvi Hoffman's, (1843-1921) מלמד להועיל. It is the last תשובה in או"ח. He gives a very interesting reason for keeping one's מנהג even after deciding that it makes more sense to change one's practice after careful analysis.
At first it seemed to me that he decided to keep his old מנהג for capricious reasons. However, after some thought I think I see what his reasoning was.
I will write down my thoughts after the text of the תשובה.
שאלה: במוצאי שבת חנוכה איזו יקדים, הבדלה או נר חנוכה.
תשובה: הלא ידעתי כי זה הוא פלוגתא בין הרמ"א והט"ז /או"ח/ בסי' תרפ"א דלרמ"א מדליק ואח"כ מבדיל ולט"ז הבדלה קודם לנר חנוכה והסכים עמו הפרמ"ג ובעל החו"ת דעת בדרך החיים ועוד פוסקים ובאשר כי הדרך החיים נתפשט במדינות אלו כבר נתפשט המנהג כט"ז, אולם המ"א הסכים לרמ"א, רק בלא הבדיל בש"ע =בשמונה עשרה= פסק דיבדיל תחילה והאליה רבה פסק דאפילו לא הבדיל בחונן הדעת יאמר המבדיל וידליק תחלה; וגם בחיי אדם פסק כרמ"א וכא"ר. והנה אני מתחילה כאשר באתי הנה לבערלין התחלתי לנהוג כט"ז וכן נהגתי כ"ה שנים, ואח"כ ראיתי בעיון בספר אליה רבא שדחה דברי הט"ז בטוב טעם ודעת, והסכמתי בדעתי לנהוג כרמ"א ולהדליק תחילה, בשגם שבמוצאי שבת תמיד עד שבאתי לביתי והבדלתי היה יותר מחצי שעה אחר לילה, וע"כ חשבתי כי טוב להדליק תחילה, כי אז אפשר שאדליק טרם יעבור חצי שעה משחשכה. אולם כאשר העליתי זאת על לבי איתרמי ששכחתי הבדלה בחונן הדעת, וגם הצבור האריכו במעריב עד שבין כך ובין כך הייתי מוכרח להדליק חצי שעה אחר הלילה, וכיון ששכחתי להבדיל בש"ע הוכרחתי כדי לצאת ידי דעת המג"א להבדיל תחילה ולהדליק אח"כ. ע"כ אמרתי בלבי שמן השמים הוא שלא אשנה את מנהגי והסכמתי לנהוג כמקדם כדברי הט"ז, כי קושיות הא"ר יש ליישב אחרי עיון היטב ועי' שאילת יעב"ץ ח"א סי' נ"ב.
I think that there are two parts to his reasoning to keep the מנהג. The fact that he ended up coming home after the 30 minutes means that one of the factors that went into his original reasoning was wrong. The fact that he forgot to say havdala in his tefilla - which I am sure was a rare occurrence for him - put him into a position which would force him to say havdala first, suggesting possible hashgachic intervention forcing him (or giving him another chance) to reconsider his decision (and sure enough he saw that the reasoning of the א"ר was not impenetrable). Or it might suggest that he wasn't so confident about his own reasoning, or felt uneasy about changing a minhag he had kept for 25 years - think Freud (1856-1939). Of course, I am not trying to 'psychologize' R' Hoffman; I only mean to suggest that he was sensitive to his own reservations that were revealed through his forgetfulness and acted in an intelligent way.
Comments